אם תסתובבו ברחובות קליפורניה ותשאלו כל עובר אורח ממוצע מי היא היום הקבוצה הטובה במדינה, הוא ינפח את החזה במלוא גאווה ויגיד "לוס אנג'לס קליפרס" (ואם במקרה הגעתם משנות ה-90 וחשבתם שלא שמעתם טוב, אז כן הוא אמר "קליפרס"). האמת שיכול להיות שהוא באמת צודק. לוס אנג'לס קליפרס משחקים כדורסל קבוצתי מהנה שכיף לראות, מספקים הצגה ערב ערב לקהל ומתברגים חזק מאוד בתמונת הפלייאוף השנה. חילוף השלטונות בעיר המלאכים בין הפרח המלבלב שגדל בצד אחד של העיר לעומת כדור השלג המתגלגל בצדו השני שנקרא הלייקרס תופס את מלוא צומת הלב של תושבי המערב. כל צומת הלב שגונבות הקבוצות מלוס אנג'לס מערפל מעט את סיפור הסינדרלה שמגיעה לא רחוק משם, קצת צפונה על כביש 101 עד אוקלנד או מקום שאנחנו מכירים יותר בשם גולדן סטייט.

קבוצת הלוחמים של גולדן סטייט כבר שנים נמצאת שם ברקע, נראה כי אף אחד לא סופר אותם, מנגד אף אחד גם לא מעוניין לפגוש אותם. האווירה התוססת, הצעירה והאנרגטית שכנראה מקרינה על הקבוצה העיר השכנה, סן פרנסיסקו, הפכה לסמל הקבוצה. אומנם כבר שנים, ליתר דיוק מאז 2007 שאין לה זכר בפלייאוף, אך עדיין אף קבוצה לא מעוניינת להגיע לביקור באוקלנד ארנה.

יאמר לזכות הנהלת הווריירס שהם מתאמצים ומנסים כבר שנים לבנות מחדש קבוצה שנמצאת בנוף הכדורסל מעל 65 שנים: החלפת מנג'רים, שינויי מאמנים ושיטה, בחירות דראפט ,טריידים ואפילו שינוים של הלוגו ומדי הקבוצה. שמות מעניינים הוזכרו במהלך השנים האחרונות ע"י הכרוז של גולדן סטייט מג'ייסון ריצ'רדסון דרך בארון דייויס, גילברט ארינס ועד מונטה אליס, כולם מפוצצים בכישרון אבל אף אחד מהם לא הצליח להרים את הקבוצה ולהביא אותה למקום אליו מכוונים ושואפים האוהדים וההנהלה.

באוקלנד המשיכו לבנות לאורך השנים, לטפח ולשמור על צניעות והעונה כל זה בא לידי ביטוי על המגרש. בניצוחו של מארק ג'קסון שאני אישית שומר לו חסד נעורים מימיו היפים בניו יורק ואינדיאנה, ג'קסון עושה עבודה נהדרת עד עכשיו בתפקיד לא יציב כמו מאמן של קבוצה בינונית בליגה ושומר על הכסא שלו בעבודה קשה ותוצאות מכובדות על הפרקט. אין מתאים מג'קסון שחווה 14 פעמים במהלך הקריירה את חווית הפלייאוף (מספר לא מבוטל שלא הופעות) להביא את הווריירס למקום שבו הוא מרגיש בבית, הפלייאוף של הליגה הטובה בעולם.

גולדן סטייט בהחלט קבוצה ששווה פלייאוף, העבודה הקשה שהם עושים השנה נושאת פירות ואם לא היו נופלים ב"מערב" החזק שכמעט כל קבוצה בו נלחמת על מקום בפלייאוף, בוודאי היו יכולים באוקלנד להתחיל לתכנן את האסטרטגיות ושמירת הכוחות לסוף העונה. לשם השוואה קבוצה עם מאזן זהה במזרח הייתה נכנסת בין המקום ה-2 ל-3.

הווריירס מביאים לקהל כדורסל שקל להתחבר אליו, עם שלל שחקנים ברמות ותק וניסיון שונות שמפצים ומחפים על חסרונות השני. כוכבים גדולים ושמות מפוצצים לא תמצאו שם, אבל שחקנים כשרוניים שחלקם כבר מעבר לשיא כמו ריצ'רד ג'פרסון, חלקם בדרך לממש את הפוטנציאל העצום שלהם בינהם קארל לאנדי ומעל כולם הסופרסטאר של גולדן סטייט סטפן קורי שזוהי רק שנתו הרביעית בליגה (בחירה שביעית בדראפט 2009 – שבנוסף לקורי הכניס לליגה גם את בלייק גריפין, ג'יימס הארדן, טייריק אוונס וגם מיודענו היקר עומרי כספי). המספרים של קורי לא בולטים בצורה יוצאת דופן בין שחקני הקבוצה, בניגוד לקבוצות כמו לייקרס, אוקלהומה ומיאמי. דבר שמוכיח שווריירס כשמם כן הם חבורה מאוחדת של לוחמים ולא לוחם אחד שגורר אחריו קבוצה.

עוד לא הגענו אפילו לאמצע העונה, כך שהמרחק של גולדן סטייט מהפלייאוף עוד רחוק מאוד ולא פעם בהיסטוריה של קבוצת הלוחמים הם הגיעו לאמצע העונה במאזן חיובי ומשם הכל התרסק. אז נכון ש"לא כל הנוצץ זהב" אבל לעומת שנים קודמות, ישנו משהו שונה בגולדן סטייט של השנה, היא הרבה יותר שמחה, יותר מפוקסת והרבה יותר לוחמת!

בין אם אנחנו אוהדי הניקס או הלייקרס, אם אנחנו כבר עייפים מסאן אנטוניו או בוסטון, אם אנחנו מונעים ממיאמי או אוקלהומה, כולנו אוהבים לראות את אנדרדוג הלוחם שמפלס את דרכו מעלה בעבודה קשה וסיזיפית, לכן לקורא מרק ג'קסון אנא זכור שכולנו מאחוריך ומצפים לפגוש אותך לכמה סיבובים נוספים בתום העונה.

זאת הזדמנות נהדרת לברך את שנת 2013 שלמרות כל הספקולציות באה עלינו לטובה. עם גולדן סטייט או בלעדייה ישנה הרגשה שפלייאוף 2013 יהיה יותר מרגש ומלהיב מקודמו, לנו רק נשאר לחכות ולהעביר את הזמן במקום מחומם…